משנתו של אריסטו

מטאפיזיקה

אריסטו דחה את תורת הצורות של אפלטון, שאומרת שהמציאות שאנחנו תופשים בחושינו משקפת מציאות אידאלית, את המציאות שהיינו רוצים שתהיה. אריסטו ראה בקיום העולם החומרי הקיום הממשי היחיד והדרך להבין את המציאות היא באמצעות התנסות אמפירית. כל דבר בעולם קיים בגלל ארבעה גורמים: הגורם החומרי - הדבר שממנו הוא עשוי, הגורם הצורני - הצורה בה הוא עשוי, הגורם הסיבתי - מה שהביא אותו לידי קיום, הגורם התכליתי - המטרה לשמה הוא בנוי.

פוליטיקה

אריסטו זיהה שלוש צורות משטר חיוביות - מונרכיה (שלטון יחיד), אריסטוקרטיה (שלטונם של הטובים ביותר), דמוקרטיה (שלטון העם). ושלוש צורות משטר שליליות - טיראניה (משטר אוטוקרטי), אוכלוקרטיה (שלטון                            ההמון), אוליגרכיה (צורת ממשל שבה רוב הכוח הפוליטי נמצא אצל חלק קטן מהאוכלוסייה) שמבטאות את ההרס של כל אחת מצורות המשטר החיוביות. צורות המשטר האלה מתחלפות ביניהן באופן מחזורי : השלטון המרוכז מוביל את הציבור להמליך עליו מלך, ולתת בידיו את סמכויות השלטון. אבל כאשר המלך מרכז בידיו יותר מדי סמכויות הוא הופך לרודן, וכתוצאה מכך הוא נופל וסמכויות השלטון עוברים לאחרים, כמשטר אריסטורקטי. כאשר השלטון האריסטוקרטי גם נופל, הוא הופך לאוליגרכיה, שהפלתה מובילה להמליך מלך בצורה דמוקרטית, הדמוקרטיה מובילה לאוכלוקרטיה וחוזר חלילה.

פואטיקה

בחיבורו "הפואטיקה" אריסטו מנסה לנתח את העקרונות שעל פיהם בנויה השירה והמחזאות, ובעיקר מתמקד בטרגדיה. לפי אריסטו, העניין בטרגדיה נוצר מתוך ההתנגשות בין ערכים שונים הסותרים זה את זה, ויוצרים מתיחות מתוך הרצון לראות את הפתרון. התרת המתיחות כאשר היא מגיעה לשיאה, היא מביאה לפורקן רגשי שאותו אריסטו מכנה "טיהור".              כמו כן, אריסטו מציג את ההבדלים בין אמנות המציגה את המציאות כפי שהיא (זרם שהוא זהה את אוריפידס כנציגו הבולט), ואמנות המציגה את המציאות כפישהיא ראויה להיות (זרם שהוא זהה את אייסכילוס כנציגו הבולט). 

לוגיקה 

אריסטו ניסח את חוקי היסוד של תורת ההיגיון,והנחותיו משמשות לוגיקנים עד ימינו. אריסטו ניסח שלושה חוקי יסוד בלוגיקה והם: 

1. חוק הסתירה: טענה לא תהיה שקרית ואמיתית בו זמנית, לדוגמא: "יורד גשם ולא יורד גשם" זאת טענה שקרית בהכרח. 

2. כלל השלישי הנמנע: כל טענה היא בהכרח אמיתית או שקרית, ואין אפשרות שלישית. לא תימצא טענה שאיננה שקרית ואיננה אמיתית, לדוגמא: "או שיורד גשם או שלא יורד גשם" נכונה בהכרח כיוון שאחת מהחלופות נכונה בהכרח.

3. חוק הזהות: כל דבר זהה לעצמו. בניגוד לשני החוקים הראשונים, יש לוגיקנים, מתמטיקאים ופילוסופים שמערערים על הכלל השלישי וטוענים שדבר אינו זהה לעצמו בכל רגע, ויש האומרים שאינו זהה לעצמו גם ברגע הנתון. 

מדע / פיזיקה 

 אריסטו עסק הרבה גם במחקר מדעי, וכתב על ביולוגיה ואנטומיה של בע"ח שונים, ותאוריות בתחום הפיזיקה, האסטרונומיה והקוסמולוגיה. כתביו המדעיים של אריסטו הם הספרים המדעיים השיטתיים הראשונים אשר קבעו את היסודות למדע למשך כ- 2000 שנה. התאוריה של אריסטו הייתה הבסיס למחקרים שעסקו בתחומי האסטרונומיה והפיזיקה, ומערכת הכוכבים התלמאית (המודל הגאוצנטרי), המבוססת על האסטרונומיה שלו הייתה הבסיס למחקר השמיים, והייתה לאסכולה הבלתי מעורערת עד לתקופתם של קופרניקוס וגלילאו. 

אף על פי שלמחקריו המדעיים אין ערך רב כיום, שכן הסתבר שרבים מהם מכילים שגיות מהותיות, נודעה להם חשיבות רבה בשל תרומתם לביסוס המתודולוגיה המדעית.

האתיקה של אריסטו

עשייה ומטרות

על פי אריסטו לכל דבר בעולם יש מטרה והדבר ייחשב כטוב אם המטרה תושג. כל מטרה מובילה למטרה גבוהה יותר, עד למטרה הגבוהה ביותר - הטוב העליון. אריסטו הגיע למסקנה שהטוב העליון הוא האושר - כל האנשים שואפים להגיע אליו, והוא לא משמש כאמצעי לטוב עליון אחר.  

לפי ההבחנה של אריסטו ארבע המטרות העיקריות של אנשים שמנסים להשיג את האושר הן:
1. אנשים רבים שואפים להתעשר בכסף. 
2. יש אנשים שרוצים להפוך למכובדים ולהצליח בחייהם. 
3. חלק מהאנשים שואפים לחיי תענוגות, ומאמינים שההנאות הפשוטות בחיים הן אושרם האמיתי. 
4. סוג האנשים האחרון הוא סוג האנשים שמשתמשים בשכלם כדי לחקור את העולם.

מושג חשוב בתפיסת המוסר היוונית היא המידה, יכולתו של האדם להפעיל שיקול דעת בהחלטותיו ולהגיע לבחירות הנכונות במצבים הנתונים. אריסטו טוען שאת המידה צריך לעשות לפי קריטריון שהוא מכנה "כלל האמצע".

כלל האמצע מייצג את היכולת של האדם לבחור בדרך הטובה ביותר בין שתי גישות קיצוניות בהחלטותיו בנושאים שונים. כדי שהאדם יהיה מאושר הוא צריך להיות מסוגל להחליט החלטות נכונות בחייו, ולכך הוא צריך את המידות. 

אריסטו אומר שהמידות המוסריות הראשיות הן: האומץ, המתינות, התבונה והצדק. 

טוב ואושר

אושר הוא מצב מתמשך של שלמות עצמית, כאשר האדם מגיע למיצוי של עצמו ושל כל מטרותיו. יש האומרים שהאושר הכי נשגב הוא ההצלחה בחיי בן אדם. אריסטו מצא שהתכונות המיוחסות לאושר הן גם התכונות שיש לטוב העליון:

- אושר הוא לא דבר שאנו רוצים כדי להשיג דברים אחרים. אריסטו מכנה תכונה זו "שלמות".

- כאשר אדם מאושר הוא לא צריך שום דבר נוסף. אושר הוא מצב של מלאות. אריסטו מציין תכונה זו בשם אוטרקיה, שפירושו שהאושר מספיק לעצמו.    

אריסטו מסיים את אפיון הסגולה הטובה במילים "וכדרך שיגדירנו האדם הנבון". האדם הנבון הוא מי שיודע להשתמש בחוכמה בכלל המידה האמצעית. 

אריסטו טוען שלא כל אדם יכול להגיע לדרגתו של האדם הנבון, אך מי שאיננו נבון, ינהג בתבונה אם יחקה את האדם הנבון.

העמוד הראשון בספר האתיקה הניקומאכית, ביוונית ובלטינית מהדורת 1566

חייו של אריסטו

אריסטו נולד בשנת 384 לפנה"ס בסטאגירה שבחצי האי ערב. אבא שלו, ניקומכוס, היה הרופא האישי של המלך מוקדון, אמינטס השלישי. בגיל עשר התייתם מאביו ועבר לגור עם דודו.
בערך בגיל 18 הגיע לאתונה והיה תלמיד באקדמיה של אפלטון. אריסטו נשאר באקדמיה במשך כמעט 20 שנה כתלמיד וכמורה. בתקופה הזאת הפך לראש האקדמיה המלכותית של מוקדון ובמשך 3 שנים לימד את אלכסנדר. 
ב - 335 לפנה"ס חזר לאתונה והקים את בית -הספר ליקיאון, לרטוריקה ולפילוסופיה. בתקופה זו חיבר את רוב כתביו וחיבוריו, וכמו אפלטון גם הוא אהב לכתוב דיאלוגים אך רובם לא נשמרו. הכתבים שנשמרו היו בצורת חיבור ושימשו ככלי עזר להרצאות שלו מול תלמידיו. 
אריסטו למד כמעט בכל נושא אפשרי בזמנו, וגם תרם תרומה משמעותית בכולם.  במדע פיזי, הוא למד אנטומיה, אסטרונומיה, אמבריולוגיה, גאוגרפיה, גיאולוגיה, מטאורולוגיה, פיסיקה וזואולוגיה. בפילוסופיה, הוא כתב על אסתטיקה, אתיקה, ממשל, מטאפיזיקה, פוליטיקה, כלכלה, פסיכולוגיה, רטוריקה ותיאולוגיה. הוא גם למד חינוך, מנהגים זרים, ספרות ושירה. יצירותיו מהוות שילוב אנציקלופדיה וירטואלית של ידע יווני.

בשנת 323 לפנה"ס, לאחר מותו של אלכסנדר, גברה באתונה העוינות כלפי מוקדון ובגלל קרבתו לבית המלוכה המקדוני הועלתה נגד אריסטו אשמת כפירה. הוא ברח מהעיר לאחוזת משפחתה של אמו בכלקיס - אומר, "אני לא אתן לאתונאים לחטוא פעמיים נגד הפילוסופיה", פעם אחת הייתה הוצאתו להורג של סוקרטס ופעם שנייה הייתה הגלייתו של אנקסגורס. לאחר שנה הוא נפטר באחוזת משפחתה של אמו  ובצוואתו הוריש את ניהול בית הספר ליקיאון לתלמידו, תאופרסטוס.